בפורטו ישנם מספר מבנים מרשימים ששווים ביקור בזמן שהותכם בעיר. כנסיית סאו פרנסיסקו (Igreja de São Francisco) מצופת הזהב היא אחת מהם. 

הכנסייה ממוקמת לצד ארמון הבורסה, בסמוך לרובע ריביירה (Ribeira) המפורסם. בשנת 1910 הוכרזה הכנסייה כמונומנט לאומי בפורטוגל, ובשנת 1996 נכללה בהכרזה על החלק ההיסטורי של העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו.

מבנה הכנסייה מורכב משני חלקים: הראשון הוא הכנסייה עצמה, והשני הוא מוזיאון וחלק של קברים עתיקים (קטקומבות).

הכנסייה

מבנה הכנסייה עבר מספר שינויים במהלך השנים; במקור, המבנה היה כנסייה ומנזר שהחלו להיבנות בשנת 1245 על-ידי נזירים פרנציסקנים (המסדר הפרנציסקני הוא מסדר קתולי שנוסד באיטליה, ובתחילת דרכו החברים בו לא החזיקו כל רכוש וחיו חיי עוני וקיבוץ נדבות מבחירה). המבנה נבנה בסגנון הרומנסקי שהיה מקובל באותה תקופה, ובנייתו הושלמה בשנת 1410. המבנה הכולל של המנזר והכנסייה היה קטן משמעותית מהמבנה שאנחנו רואים היום. כשהצרפתים בראשות נפוליאון פלשו לפורטו בתחילת המאה ה-19 הם השתמשו במבנה כאורווה. לאחר מכן, בזמן מלחמת האזרחים שהתחוללה בפורטוגל בין השנים 1828-1834 שרפו חייליו של המלך פדרו הרביעי את הכנסייה. לאחר המקרה מלכת פורטוגל, דונה מריה השנייה, מסרה את השטח בו עמד המנזר ללשכת המסחר של פורטו, וכמה שנים לאחר מכן החלה במקום בנייתו של ארמון הבורסה. הכנסייה עצמה שופצה וחודשה, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

בואו להתרשם מרשימת הסיורים שלנו >>

הפן המרשים ביותר של הכנסייה, הוא עיצוב הפנים שלה והניגוד המעניין שנוצר בין הסגנון הגותי של המבנה החיצוני והסגנון הבארוקי הבולט בחלק הפנימי. פנים הכנסייה עשיר בגילופי עץ מצופים בזהב, שנחשבים בין המרשימים בפורטוגל. כולם נוצרו על-ידי אומנים פורטוגזיים, וניתן לחלק אותם לתקופות שונות; 

התקופה הראשונה נקראת “בארוק לאומי”, המוטיבים העיקריים בהם נעשה שימוש באותה תקופה הם גפנים, כרובים, ציפורים ודמויות ילדים. היצירה המרכזית שנעשתה באותה תקופה היא “העץ של ישי”. ליד שורשי העץ שוכב הנביא ישי, בענפי העץ מיוצגים 12 מלכי יהודה ובנישה מעליהם נמצאת מריה עם ישו כילד. התקופה השנייה נקראת “בארוק ז’ואניני”, על-שם מלך פורטוגל ז’ואו החמישי, והיא מושפעת מהבארוק הרומאי. תקופה זו מאופיינת במוטיבים כגון זרי פרחים, צדפים וראשי מלאכים. הפרט המעניין ביותר לגבי גילופי העץ בתוך הכנסייה הוא שנעשה שימוש בכמה מאות קילוגרמים של זהב כדי לצפות אותם (ההערכות נעות בין 300-600 ק”ג!). בשלב מסוים הכנסייה נחשבה למנקרת עיניים לעומת העוני שהקיף אותה, ולכן נסגרה לכמה שנים.

כיום לא מתקיימת בכנסייה פעילות דתית (מיסות או טקסים אחרים), והיא משמשת רק כאתר תרבותי ותיירותי.

המוזיאון

המבנה בו נמצא כיום המוזיאון שימש בעבר כבית המשרדים של הכנסייה. בניית המבנה הושלמה בשנת 1749, ומי שהיה אחראי על תכנון המבנה הוא הארדיכל האיטלקי ניקולאו נאזוני (אותו נאזוני שתכנן את מגדל הפעמונים קלריגוש). בקומה הראשונה של המבנה תמצאו אות אולם האוצרות, בו נמצאת תצוגה קבועה של דברי אומנות ויצירות שקשורות לכנסייה ולהיסטוריה של העיר. בקומה השנייה נמצא חדר הטקסים, על קירותיו הלבנים תמצאו תמונות של עשירי העיר שתרמו לכנסייה בעבר.

קטקומבות

עד שנת 1845 לא היו קיימים בפורטוגל בתי קברות ציבוריים פתוחים, והקבורה נעשתה בתוך כנסיות ובסביבתן. הקטקומבות הן בית קברות פרטי השייך לכנסייה, שנבנה בסביבות שנת 1746 והיה בשימוש כ-120 שנה. בהתאם לצו של הכנסייה משנת 1751 הנזירים נקברו בקברים משותפים, ורק ה-12 ששימשו כוועד של הכנסייה נקברו בקברים אישיים. בקברים אישיים נוספים נקברו בני המשפחות העשירות של העיר.

על הקברים תראו כיתובים שונים, משמעותם:

בשורה הראשונה – Aqui jaz – כאן שוכב(ת);

בשורה השנייה – (A.N.C.I (A Nosa cara irmã – אחותנו היקרה/ (O.N.C.I (O Nosso caro irmão – אחינו היקר;

בשורה השלישית – שם האדם;

ובשורה הרביעית – תאריך המוות.